ההתנגדות לביצוע בדיקת פוליגרף נעוצה בחשש של בית המשפט מההשפעה הגורפת של ממצאי הבדיקה על שופטים המתלבטים בדבר מהימנותו של עד. המחשה לכך יש בפסק הדין של בית המשפט העליון בערעורו של יורם אבוטבול על הרשעתו באינוס חברתו לשעבר (ע"פ 93/993). הערעור התבסס על כך שלמתלוננת נערכה בדיקת פוליגרף, במהלכה נמצאה דוברת אמת, וחשפה זאת פעמיים בפני בית המשפט המחוזי. השופט המחוזי ציין את הדבר בפסק דינו בלי שהזהיר את עצמו שעליו להתעלם מהראיה הפסולה. בית המשפט העליון החליט לקבל את הערעור (ברוב דעות) וציין שבנסיבות המקרה, הראיה היחידה אשר שימשה בסיס להרשעת המערער בעבירת האינוס הייתה עדותה המפלילה של המתלוננת. לכן השאלה המרכזית העומדת למבחן היא מהימנותה של המתלוננת מול מהימנותו של הנאשם. חשיפת מידע בדבר תוצאות בדיקת פוליגרף שנערכה למתלוננת, כשעולה בבירור מהאמור שהמתלוננת נמצאה דוברת אמת באותה בדיקת פוליגרף, וכאשר בית המשפט לא ציין כלל כי עליו להתעלם מכך, מעוררת חשש שמא השפיעו הפרטים בדבר בדיקת הפוליגרף ותוצאותיה, הכרתית או תת-הכרתית, על הכרעת בית המשפט לרעת המערער. בערעור פלילי זה נקבע לראשונה מפורשות ש: "תוצאות הבדיקות שנערכו לאדם באמצעות מכשיר פוליגרף אינן קבילות כראיה במשפטים פליליים".
דיון נוסף 188/94 – פרשת אונס –גרסה מול גרסה – ההלכה המשפטית
לבקשת התביעה התקיים דיון נוסף בתיק והפעם בהרכב של חמישה שופטים (דנפ 188/94). בעקבות הדיון הנוסף שונה פסק הדין ונקבע ברוב דעות של שלושה נגד שניים שהמשיב הורשע על ידי בית המשפט המחוזי לפי מידת הדין ומידת הצדק גם יחד. דעת הרוב יוצגה על ידי השופט זמיר שקבע: "שהדעה נותנת שדוקא משום שברור היה לו (לשופט המחוזי) שאין הוא מתבסס על בדיקת פוליגרף שנערכה כלל ועיקר, הוא אף לא טרח לומר זאת במפורש". בתחום המשפט האזרחי קיימים תקדימים בהם בדיקת פוליגרף סייעה להכרעת הדין כשהוגשה כראיה בהסכמת בעלי הדין. על פסקי הדין האלה לא הוגשו ערעורים ולפי הרנון (1977, ע' 338) נראה שלא היו עומדים בביקורת בית המשפט העליון בהסתמך על תקדים כהן.
| 